פסק דין בתיק ע"ת 9/10

המערער, רס"ן אמיר לוי, הואשם לפני בית-הדין הצבאי לתעבורה מחוז שיפוט חיל האוויר בעברה של נהיגה במהירות העולה על המותר בניגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, על כי ביום 11/2/2008 בשעת בוקר, הוא נהג ברכב צבאי בדרך בינעירונית שבה מותרת הנסיעה במהירות 90 קמ"ש במהירות 113 קמ"ש, דהיינו, כי חרג מהמהירות המותרת ב-23 קמ"ש.

ביום 12/5/2009, נערך דיון ראשון לפני כב' השופט רס"ן ווהבי, אשר בה הודיע התובע כי הוגשה על ידי המערער בקשה לביטול כתב האישום, אך כי טרם התקבלה החלטת סגן הפצ"ר בעניין זה. ישיבות תזכורת נוספות נערכו בימים 28/6/2009, 27/7/2009, 30/8/2009, 11/10/2009 ו-10/11/2009. במועד אחרון זה, נמסרה הודעה כי בקשת הביטול נדחתה.

המערער זומן, אפוא, למשפט והתייצב לישיבת הקראה ביום 28/12/2009. הוא כפר בכתב האישום, אישר בדבריו ששוטר עצר אותו וטען שהוא נסע מהר מדי. כמו כן, ציין המערער שהשוטר לא הראה לו את מכשיר המדידה וכי הוא כפר באשמה גם באוזניו. המערער קבל על כך שפנו אליו מבית הדין רק לאחר כמעט שנה, ועל כך שהדו"ח נרשם שלא בפניו. המערער ציין, באותה ישיבה שאיננו כופר שנסע במקום, אך שהוא כופר בכך שעבר על המהירות המותרת. הוא הוסיף וטען, כי לפי הדין אין זה נכון להביא לבית-דין צבאי בגין חריגה של 23 קמ"ש מהמהירות המותרת והוסיף וטען, שקיימים אי דיוקים בכתב האישום, ולדוגמא, כי בכביש 25 אין בנמצא ק"מ שמספרו 205. התיק נקבע, אפוא, לישיבת הוכחות וזומנו עדי התביעה.

ביום 10/3/2010, נשמעה ישיבת הוכחות לפני כב' השופט סא"ל קאפח. העיד לפניו עד התביעה, סמ"ר מור פנירי, שוטר צבאי, אשר ציין, כי איננו זוכר את המקרה. עם זאת, ציין העד על סמך חומר כתוב, שערך דו"ח מפורט על הפעלת ממל"ז וכן תעודת עובד ציבור הנוגעת לכך. הוא אישר כי הפעיל את הממל"ז, עצר את המערער ורשם לו דו"ח ואף תרשים נסיבות אירוע. התקבלו כראיות דו"ח על הפעלת ממל"ז, תע"ץ על הפעלת ממל"ז, דו"ח מפורט לאתת וכן תרשים נסיבות האירוע. העד ציין, כי המערער היה במרחק של כ-230 מטרים ממנו בנתיב השמאלי וכי המהירות שנמדדה עמדה על 118 קמ"ש. הוא ציין עוד, שהורה לשוטרת הילה שופן לעצור את הרכב, אך מאחר שלא סמך עליה, הניח את המכשיר, יצא לכביש וסימן למערער לעצור.

העד נחקר בחקירה נגדית על ידי המערער והוצגה לו הטענה שלפיה בכביש זה אין ק"מ 205, אך העד הסביר בדיוק היכן ביצע את המדידה והיכן רשום המספר 205. העד ציין כי המהירות המותרת במקום עמדה על 90 קמ"ש והדגיש כי הוא עצמו עצר את המערער ואף הראה לו את המהירות ואת המרחק. לשאלת המערער, ציין העד כי איננו יודע מדוע הדו"ח לא נרשם בפניו של המערער.

לאחר דברים אלה, מצויה בפרוטוקול הדיון שורה (עמ' 2 שורה 16), שבה נרשם מפי הנאשם " בשלב זה אני מקבל על עצמי את האחריות ומודה במיוחס לי". מיד אחר כך, הרשיע בית-הדין את המערער בעברה, שמע את טיעוניו לעונש והטיל עליו קנס בסך 500 ש"ח וכן שני חודשי פסילת רישיונות על תנאי לשנתיים.

חלפו כ-15 ימים מאז מועד מתן גזר הדין והמערער הגיש ערעור מטעמו נגד פסק הדין. יצוין מיד, ערעור זה הופנה נגד חומרת העונש וצוין בו כי "השופט החמיר איתי יתר על המידה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות הבאות". מכאן ואילך, עמד המערער על שורה של סעיפים מפקודות מטכ"ל אשר לסברתו מלמדים כי כתב האישום הוגש נגדו שלא כדין. עוד טען המערער בהודעת הערעור, כי הוא מחזיק תצהיר שקרי של השוטרים, כי חלף זמן רב מאז ביצוע העברה, כי אין קיים ק"מ 205 בכביש 25, כי זו לו עברה ראשונה במשך 25 שנות נהיגה, כי לא אופשר לו לערור על הדו"ח או לבקש להמירו באזהרה וכי לא אופשר לו להיוועץ בסנגור. את הודעת הערעור סיכם המערער בדברים אלה:

"כל אלה ולאור גזר הדין, מביאים אותי למסקנה שבית הדין החמיר בעונשי מאוד ושלא מצאתי סעד בבית-הדין, ולכן אבקש לערער על גזר הדין". (ההדגשה איננה במקור).

אין בהודעת ערעור זו מילה או חצי מילה המתייחסת לכך שהמערער כלל לא הודה בביצוע העברה, כפי שנרשם בפרוטוקול הדיונים.

ביום 11/4/2010, ביקש עו"ד פרי, בא כוחו של המערער, לדחות את מועד הדיון שנקבע לשמיעת הערעור על מנת לבקש את תיקון פרוטוקול הדיון בערכאה קמא ולהראות בכך כי הרשעתו של המערער נעשתה שלא כדין.

בקשה לתיקון פרוטוקול אכן הוגשה ביום 11/4/2010 והובאה להחלטתו של כב' השופט קאפח, אשר החליט בה כדלקמן -

"האירוע כשלעצמו אינו זכור לי. הפרוטוקול מוכתב בקול רם ולא ניתן להחמיץ דבר מהנרשם על ידי הרשמת. הפרוטוקול מדבר בעד עצמו. הבקשה נדחית". (ההדגשה איננה במקור).

ביום 17/5/2010, הגיש סנגורו המלומד של המערער, עו"ד פרי, מסמך משלים לנימוקי הערעור ולמעשה, הסיט את מרכז כובד הערעור מערעור המופנה נגד גזר הדין אל ערעור המופנה נגד הכרעת הדין. טענתו היחידה הייתה, כי המערער לא הודה באשמה ולפיכך, כי הכרעת הדין המרשיעה בטעות יסודה.

לפניי, השמיע המערער את דבריו באריכות וטען, כי הדברים שנרשמו ושלפיהם הוא נוטל אחריות לביצוע העברה ומודה באשמה , כלל לא נשמעו באולם הדיונים, לא מפיו עצמו ולא מפי השופט, לא בדרך שבה אישר אותם ולא בדרך שבה לא אישר אותם.

כידוע, פרוטוקול בית-הדין הינו ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו (סעיף 139 לחוק סדר הדין הפלילי). בנסיבות שבהן הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול, לאחר מתן גזר הדין והשופט שדן בדבר נתן החלטתו בעניין, קיים קושי לתקוף את האמור בפרוטוקול במסגרת הערעור.

אינני מוצא לנכון, במסגרת ההליך שלפניי, לקבוע קביעות מהימנות ברורות ביחס לטענתו של המערער שלפיה, הדברים שנרשמו בפרוטוקול לא היו ולא נבראו. אומר רק, כי גרסה זו נשמעת על פניה תמוהה, שכן לא יעלה על הדעת שהרשמת המשפטית רשמה אותם על דעת עצמה או שהשופט או המערער אמרם והם לא נשמעו. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי עדותו של עד התביעה היוותה ראיה לכאורה משמעותית לחובת המערער ולו התקבלה כראיה מהימנה, ניתן היה להשתית עליה הרשעה אם גרסתו של המערער עצמו הייתה נדחית.

בנסיבות שכאלה, אין בידיי להיעתר לעתירת המערער לבטל את פסק הדין של הערכאה הראשונה, שכן אין בנמצא טעם ראוי לכך. טענה זו הועלתה בשלב מאוחר של הדיון וכטענה כבושה אשר לא ניתן הסבר מספק לכבישתה, היא בגדר טענה מסופקת.

עם זאת ובהסכמת התביעה, יש בידיי להיענות לעתירתו החלופית (שהייתה הראשית) של המערער להקל בעונשו, זאת בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה- עברו הנקי מזה 25 שנה והעובדה שדינו נגזר רק כשנה לאחר ביצוע העברה.